תוספות על חולין י׳ ב:ח׳

מהדורה: מהדורת וילנא

תוספות על חולין י׳ ע״א:י״ב » « תוספות על חולין י׳ ע״ב:י״א

1 פני יהושע פתח ↗

בתוספות ד"ה ודלמא אדנפיק ואתא בצר ליה שיעורא אין להקשות היכי מוכח מהכא כו' דלמא הכא טמא מספק דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא כו' עכ"ל. נראה דסברת התוס' בזה דמשמע להו דמה ששנינו בכמה משניות בשילהי נזיר ובפ' ד' וה' דנגעים ופ"ד דטהרות דלענין נגעים לא שאני ליה בין רה"י ובין רה"ר דלעולם בנזקק לטומאה או בלא נזקק לטומאה תליא מלתא לאו מהך קראי דמייתי הר"ש בפירוש המשניות מברייתות דת"כ שהבאתי לעיל אלא כולהו טעמי דהנך מתניתין היינו לפי הסוגי' דשמעתין דהכא דהא דאזלינן בתר חזקה היינו משום דילפינן לה מקרא דכתיב בנגעים גבי נגעי בתים וא"כ כיון דאפי' בכל איסורין שבתורה ילפינן מנגעי בתים להך מילתא א"כ כ"ש דלענין נגעים גופייהו אית לן למימר דאזלינן בתר חזקה דומי' דנגעי בתים וא"כ לפ"ז שפיר הוי קשיא להו להתוס' דלקושטא דמילתא בנגעי בתים גופא מנ"ל דטעמ' דקרא דלא חיישינן דילמא בצר ליה משיעור' משום דאזלינן בתר חזקה דילמא לעולם דלא אזלינן בתר חזקה כלל בשום דוכתא והא דלא חיישינן דבצר ליה שיעור' היינו משום דספק טומאה ברה"י טמא וע"ז מסקו שפיר דבכל ענין איירי קרא אפילו ברה"ר ואפילו בדבר שאין בו דעת לישאל ולכאורה הלשון מגומגם קצת דהא מילתא דפשיטא הוא דבית הוי דבר שאין בו דעת לישאל אבל למאי דפרישית א"ש שכל דבריהם בזה הדיבור לאו לענין נגעי בתים לחוד איירי אלא שבא לשלול ג"כ שארי טומאות נגעים אפילו נגעי אדם דבאמת דין אחד להם לענין ספק כן נראה לי בכוונת התוספות והא דלא ניחא להו הנך דרשות דברייתות דת"כ נראה דהיינו משום דלא מייתי להו הש"ס בסוגיא דשלהי נזיר ואין להאריך כאן יותר: בא"ד אבל קשה דתינח היכא דליכא ריעות' אבל היכא דאיכא ריעותא כגון סכין שנמצאת פגומה כו' עכ"ל. עיין במהרש"א ומהר"ם דמהרש"א רוצה לפרש דאליבא דר"ח קאי וזה לא יתכן כמו שהקשה מהר"ם דטעמא דר"ח לאו משום חזקה הוא כו' ש"ש ועוד דהא אנן לא קייל כר"ח אלא בשיבר בה עצמות א"כ נראה דוחק לאוקמי סוגי' דהכא שלא אליבא דהלכת' אע"כ דודאי אליב' דר"ה קאי ואכולה מלתא קאי בין במה שאמר בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת ומסקינן נמי לעיל אע”ג דאיתרעאי כנ"ל ובמה שהקשו התוס' מהאי דמקוה והניחו בקושי' עיין ברפ"ק דנדה ששם כתבו לתרץ הקושיא:

2 פני יהושע פתח ↗

בד"ה אלא לאו משום דאמרי' אוקמינן אחזקיה ואין לומר דשאני הכא דאזלינן לחומר' דמדאוריית' אין לחלק. ולכאורה יש לתמוה טובא בדבריהם דנהי דלקושט' דמלת' לבתר דקים לן דמדאוריית' אזלינן בתר חזקה ובתר רובא לא שייך לחלק בין לקולא ובין לחומרא מ"מ אכתי היא גופ' תיקשי מנ"ל דמדאורייתא אזלינן בתר חזקה דילמא חזקה לאו מידי היא ומכ"ש היכא דאיתרע והא דלא חיישינן הכא דלמ' בצר ליה שיעורא ומטמאין לה ודאי מספק היינו משום דלא גרע מחלב ושומן דליכ' חזקת איסור ולא חזקת היתר ואפ"ה הסכמת רש"י והתוס' וכל הפוסקים דהא דקי"ל בכל ספק דאורייתא לחומר' היכא דליכ' חזקה היינו מדין תורה ממש וא"כ מלתא דפשיט' היא טוב' שאין לטהר הבית משום הך חששא בעלמא דדילמ' בצר ליה שיעור' אם לא שנאמר דהתוס' נחתו ג"כ לסבר' זו דלענין נגעים אפי' לקולא מטהרינן אפילו היכא דליכא חזקת היתר והיינו כי הך מתניתין דספק שיער לבן שהבאתי לעיל לשיטת רוב הפוסקים דקי"ל כר' יהושע דכיהה וטהור אלא דבאמת נראה דהתוס' בשמעתין ושלהי נזיר לא נחתו להך סבר' כלל וכדמשמע נמי מסתימ' לשונם בדיבור הקודם ובדיבור זה כך הי' נ"ל לכאורה אלא דבאמת לק"מ דהא לקושט' דמילת' עיקר ילפותא דר' יונתן מהא דלא חיישינן דלמא בצר ליה שיעורא אין הכוונה דאי לאו הך חזקה לא היה לו לטמא את הבית מספק אלא לטהר דהא ודאי ליתא אלא דעיקר ילפותא שלא היה לו להסגיר את הבית בעוד שהדבר ספק אצלו כיון דבנקל יוכל לברר הספק לאלתר בשעת ראיית הנגע אע"כ דאזלינן בתר חזקה וכיון דחזקה הוי כודאי מש”ה בכל ענין הסגירו הסגר בדיעבד וכן נראה מבואר מלשון רש"י וזה ברור והוצרכתי לפרש כן כי היכי דלא נידוק מלשון התוס' דסברי דאפילו ספק דאוריית' ממש לא מיתסר מן התורה אלא מדרבנן כמו שעלה על דעת מהר"י מטראני שהביא בעל פרי חדש והא ודאי ליתא כי בכמה דוכתי מבואר בלשון התוס' דספיק' דאוריית' אסור מן התורה וכמו שכתבתי באריכות בקונטרס כלל גדול שלי וכ"כ בעל פ"ח בעצמו אע"פ שדעתו נוטה לשיטת הרמב"ם אפ"ה מודה דשיטת התוס' אינו כן אלא דהוי מן התורה ממש ובקונטרס הנזכר אבאר עוד דלענ"ד לשיטת הרמב"ם גופא לא מצאנו ראיה ברורה שיסבור בכל הספיקות דאורייתא שאינו אלא מדרבנן ואף שהרמב"ם ז"ל כתב בפט"ו מהל' אבות הטומאה הלכה ח' דכל אלו הספיקות שטהרו חכמים אפי' ברה"י ושאין בהם דעת לישאל והשיגו הראב"ד א"כ משמע לכאורה דעל כל הי"ב ספיקות קאי וממילא דאפילו ספק נגעים דהל' ד' שם נמי קאי וע"ש בכ"מ אלא דאי אפשר לומר כן שהרי הרמב"ם ז"ל גופי' כתב בפירוש המשניות במשנה ד' דכל ענין ספק נגעים בין לטהר ובין לטמא ילפינן לה מקרא דפ' נגעים וכ"כ הכ"מ שהיא ברייתא דת"כ וא"כ משמע להדיא דשאני ליה להרמב"ם ז”ל נמי בין ספק טומאה דנגעים לשאר טומאות וכן נראה להדיא ג"כ בל' משנה למלך בהלכות נגעים וכל זה ברור נמצא דלפ"ז ממילא דמ"ש הרמב"ם זצ"ל בפט"ו מהלכות אבות הטומאה הלכה ח' לאו אכולהו קאי אלא אספק מגע לחוד וכיוצא בו ואין להאריך כאן:

2 דור רביעי פתח ↗

תוס׳ ד״ה אלא לאו משום דאמרינן אוקמינן אחזקה, ואין לומר דשאני הכא דאזלינן לחומרא וכו׳ ועוד דאף לקולא מוקמינן הכא אחזקי׳ דאם הי׳ הנגע גדול וכו׳ והקשה הראש יוסף בדיבור הקדום, דהא גופא קשי׳, כיון דספק טומאה הרה״י טמא ולא מוקמינן אחזקה, ותי׳ דהבית דבר שאין בו דעת לשאול הוא, ויפה דחה הלב ארי׳ תירוץ זה, דא״כ קשה להיפך דאז ספקו טהור כמו ברה״ר, ואיך נלמוד חזקה בעלמא - ועוד הלא כבר כתבנו, דבית דין דעת לשאול יש בו - אלא דקושי׳ אין כאן, דרק בספק השקול אזלינן בס״ט ברה״ר להחמיר וכמו בסוטה דע״י מקרה שאירע נולד לנו הספק דאמרינן ודאי טמאה, ולא מהני חזקת היתר שלה, להכריע את הספק לקולא, אבל בחזקה דמעיקרא נגד חזקה דהשתא, דראשונה עדיפא מן השניה, גם בטומאה כן, ודבר זה למדתי מתוס׳ פסחים ט׳ ע״א ד״ה ואת״ל, שכתבו בתי׳ האחרון דספק הרגיל מהני להקל אף ברה״י, אע״ג דס״ס לא מהני, וטעמא דהא מלתא הוא, כי בכל ספק טומאה גזה״כ דאזלינן להחמיר, ומכח ודאי ולא מספק, וא״כ ס״ס נמי לא מהני, משום דא״א לדון על שתי ספקות כאחת, וכאשר דנין על ספק הראשון אמרינן ודאי ולהחמיר, וממילא כמו כן בספק שני ושלישי, אבל בספק הרגיל לצד אחד, דליכא גזה״כ בכהג״וו, שפיר אזלינן לקולא, וכן הוא בחזקה דמעיקרא נגד חזקה דהשתא דחזקה דמעיקרא עדיפא אזלינן בתרה גם בס״ט ברה״י, שוב ראיתי כי הראש יוסף בעצמו לקמן בד״ה הנה הראת לדעת כתב כדברי, ופלא שלא הזכיר כאן ליישב קושיתו, ודו״ק.

2 ערוך לנר על סנהדרין פתח ↗

ונילף חלול חלול מנותר: ק"ק הא לענין מיתה או כרת ליכא נפקותא לדידן דדין שמים הוא וקמי שמיא גליא וגם לענין מלקות ליכא נפקותא דאתרוייהו לקי ולא הוי נפקותא רק לענין קרבן דאשגגת כרת מייתי קרבן ואשגגת מיתה לא וא"כ מאי מקשה דנילף מנותר הא קרבן קולא הוי משום דאי לא מיחייב מייתי חולין לעזרה וכמו שכתבו התוס' בחולין דף י' ע"ב וא"כ שפיר ילפינן לחומרא מתרומה דליכא קרבן:

1 ודילמא אדנפיק ואתי בצר ליה שיעורא כו' - אין להקשות היכי מוכח מהכא דאוקי מילתא אחזקיה דלמא הכא טמא מספק דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא דבכל ענין טימא הכתוב אפילו הוי רה"ר שיש בו הרבה בני אדם ואפילו דבר שאין בו דעת לישאל אבל קשה דתינח היכא דליכא ריעותא אבל היכא דאיכא ריעותא כגון סכין שנמצאת פגומה וכן אחד משנים שנטמא ודאי ברה"ר דמטהרין שניהם מטעם חזקה כה"ג מנלן דאזלינן בתר חזקה וי"ל דה"נ יש ריעותא גדולה דאע"ג דאישתכח שחסר לאחר שבעה אפ"ה לא מטהרים למפרע כל אותם שנכנסו לבית בימי הסגר ומיהו קשה דהך מילתא דמיא למקוה שנמדד ונמצא חסר דשבקינן לחזקה דמקוה ומטמאינן לגברא שטבל משום העמד טמא על חזקתו והרי חסר לפניך וה"נ הוה לן למימר דשבקינן חזקת נגע ואזלינן בתר גברא דאוקמינן בחזקת טהרה והרי חסר לפניך:

2 אלא לאו משום דאמרינן אוקמיה אחזקיה - ואין לומר דשאני הכא דאזלינן לחומרא דמדאורייתא אין לחלק ועוד דאף לקולא מטמאין ליה לשרוף קדשים ולהביא קרבן אם נכנס למקדש וקא מייתי מספק חולין לעזרה ועוד דאף לקולא מוקמינן הכא אחזקיה דאי היה נגע גדול ובסוף השבוע היה חסר ממה שהיה מטהרין וניחוש דלמא אדנפיק ואתי בציר ליה שיעורא והיה כשיעור שהיה בסוף שבוע ונמצא שהנגע עומד בעיניו ובעי הסגר שני אלא משום דמוקמינן ליה בשעת הסגר אחזקיה:

1 דור רביעי פתח ↗

תוס׳ ד״ה ודילמא, אין להקשות וכו׳ דלמא הכא טמא מספק, דספק טומאה ברה״י ספקו טמא וכו׳ שמעתי בבחרותי מפי הגאון מה״ז נטע וואלף ז״ל ראב״ד בפ״ב שאמר שנעלמו מעיני בעלי התוס׳ משנה שלמה נגעים ריש פ״ה, דכל ספק נגעים טהור, והוא פלא - וכעת שבתי וראיתי במקור הדין שם, והוא נדרש בתו״כ מן הקרא, וראה הכהן את הנגע וטמא אותו, דכתיב בנגעי אדם, וכן במשנה שם רק מנגעי אדם מיירי, ואולי לא ילפינן נגעי בתים מנגעי אדם, ועדיין הדבר צריך תלמוד ודו״ק.

2 שערי תורת בבל פתח ↗

יו"ד ב תוספות ד"ה אלא וכו' היה נגע גדול ובסוף השבוע היה חסר ממה שהיה מטהרין.—עי' בהגהות הרש"ש שכתב, דלא מצא דין זה במשנה דנגעים אלא בספ"ה לענין פשיון דאינו נטהר עד שילך כולו, ונראה דה"ה הכא אינו נטהר עד שיתמעט מכגריס ע"כ. והנה בתוספתא נגעים רפ"ז תני: "הבא כולו נגע יסגיר עמד בו שבוע אחד נותן לו שבוע שני עמד בו שני שבועות או שכנס ופשה בסוף שבוע ה"ז חולץ את כולו". וביאר הר"ש בנגעים פי"ג מ"ד: "או שכנס בסוף שבוע ראשון ופשה בסוף שבוע שני מה שכנס ה"ז חולץ את כולו דחשבינן ליה פשיון". ומזה יוצא דכנס בסוף שבוע ראשון דינו כעומד, דאם לא כן היה דינו לקלוף ככהה בראשון שם פי"ג מ"א, ואם יחזור אח"כ הנגע דינו כנגע אחר. ומשמע דאף בנגעי אדם הדין כן, שאם כנס בסוף שבוע ראשון ועדיין יש בו כגריס מסגירין אותו שבוע שני כאילו לא כנס ועי' מ"ש בנגעים פי"ג שם.

2 רש"ש על חולין פתח ↗

תד"ה אלא. ועוד כו' דאם היה נגע גדול ובסה"ש היה חסר ממה שהיה מטהרין כו'. מוכח מדבריהם דאפילו נשאר עדיין כגריס מטהרין. ואנכי ל"מ ד"ז מפורש במשנה. ואדרבה דמשמע לי דבכזה צריך הסגר שנית. דבפשיון דהוא סי' טומאה מצינו בפ"ה בסופו דאינו נטהר עד שילך כולו. ולא סגי בנתמעט מקצתו. ונראה דה"ה הכא אינו נטהר עד שתתמעט מכגריס. ובתוי"ט פ"ד מ"ז בסופו מעתיק דברי הר"ש בזה"ל והא דפליגי כו' כגון דתחלתו היתה בו כגריס ועוד והסגירו ובסה"ש כנסה אותו ועוד והסגירו הסגר השני כו'. הרי לפניך כמש"כ אני. אולם ראיתי בר"ש עצמו דליתא שם אלו ג"ת אחרונות. ונראה שהתוי"ט הוסיפן מד"ע בדברי הר"ש. ואישתמיטתיה דברי התוס' שלפנינו. דאולי הר"ש ג"כ בשיטתם ובכוונה השמיט לתיבות אלו:

2 בינת אדם פתח ↗

על פי הדברים שבררנו ועיין לעיל סימן ל' דמדאורייתא בודאי מעמידין האדם על חזקתו ואמרינן השתא מת מדרבנן אזלינן בתר שעת מציאתן וגם במחט שבורה וחלודה כתבו תוספת דהטעם דמוקמינן הטהרות על חזקתן ובארתי במ"א דכונתם דאמרינן השתא נפל יצא לנו דמי ששמע שמת לו מת וא"י אם הוא תוך ל' או לא דחייב להתאבל כמו שכתב מהר"מ מינץ הביאו הט"ז בסימן שצ"ו ואין להאריך עוד בזה אם לא לדעת הסוברים בסי' ק"י דס' דרבנן אפילו במידי דאתחזק איסורא אמרינן ס' דרבנן לקולא אם כן יש להקל והח"צ בתשו' סי' ג' מסיק להלכה דהוי ס' דרבנן ולקולא ולכאורה יש ראיה ברורה לט"ז דמחזקינן למפרע מדאורייתא וסתירה לכל מה שכתבתי מהא דאי' בב"ב קנ"ג ההוא מתנתא דהוי כתב בי' כד הוה קציר ורמי בערסי' ולא כתב בה ומגו מרעיה אפטר אמר רבה הרי מת וקברו מוכיח עליו ופרשב"ם ובתר השתא אזלינן ואמרינן עוד שם כמאן כר"נ דתני' מי מוציא מיד מי פרשב"ם מתנה שאין כתב בה לא לשון מתנת בריא ולא לשון ש"מ זה אומר ש"מ הייתי ועמד וחזר והם אומרים בריא היית הוא מוציא מידן בלא ראיה כו' דברי ר' יעקב ר' נתן אומר אם בריא הוא עליו להביא ראיה ואם ש"מ הוא עליהן להביא ראיה ופירש"י ורשב"ם דר"י אזיל בת' חזקה והוא מוחזק בממון ור"נ סבר בתר השתא אזלינן ופסקו שם ראב"ן ורשב"ם כרבה דס"ל כר"נ הרי להדיא כשיטת הט"ז ואפשר דראב"ן בא"ח סימן תס"ז סעיף י"ב אזיל לשיטתו דהכא והוציא דין זה דמחזיקין למפרע מסוגיא זו וקשי' להש"ע שהרי בח"מ סימן רנ"א פסק כר"י דלא מחזקינן למפרע ואמנם באמת ז"א שהרי אמרינן שם דר' מאיר כר' נתן ואם כן קשה שהרי ר"מ ס"ל בנדה בא' שנגע בלילה ולמחר מצאו מת ר"מ מטהר דס"ל השתא מת ואפילו את"ל דמשום דאוקמינן גברא בחזקת טהרה הא הכא ס"ל לר"נ דאם בריא הוא עליו להביא ראיה אע"ג דהוא מוחזק דאזיל לגמרי בתר השתא וע"ש בתוס' ד"ה ר"נ ולכן ע"כ צ"ל דבאמת צריכין להבין סברת הש"ס בב"ב דמאי ראיה מר"נ כמ"שכ תוס' לא מבריא דשם רוצה להוציא עצמו מחזקת בריא ולא מש"מ דהתם איכא חזקת ממונא גבי' ולכן נראה לי דבודאי לכ"ע היכא דאיכא למימר השתא אתרע מוקמינן על חזקה הראשונה ואמרינן השתא מת והשתא נפל אבל כבר כתבנו בשם הרשב"א דבדבר דאתרע ולא ידעינן אימתי ולא נוכל לומר השתא ברגע זו מחזקינן למפרע וכבר כתבנו בסימן ל' דדעת התוס' בנדה לחלק בין מקוה דאמרינן חסר ואתאי לנגע דבנגע כיון דמצד הטבע אינו מתחייב שנאמר חסר ואתאי שהרי א"א לומר איזה סבה שיהיה יותר מסתבר שחסר ואתאי משנאמר שנחסר בפ"א ולכן אמרינן השתא נחסר משא"כ במקוה שיש סברא לומר חסר ואתאי דכיון שחסר לפנינו איגלאי מלתא שמקורו רע וממשכינן ריעותא זו למפרע וכן פירש"י בנדה על חסר ואתאי וסברא זו מוסכם לכ"ע וס"ל לרבה כיון דידעינן שהיה ש"מ ועכשיו הוא מת לפנינו ואין דרך בני אדם שימותו פתאום מסתמא היה לו איזה חולי וכיון שידעינן שהיה חולה ועכשיו מת לפנינו ל"א שעמד ביני וביני אלא ממשכינן חליו למפרע כמו גבי מקוה דאמרינן חסר ואתאי וס"ל לרבה דסמכינן על חזקה זו שנאמר כמו שהוא עכשיו כן היה למפרע אפילו נגד חזקה אפילו להוציא ממון מיורשין וע"ז אמר הש"ס כמאן כר"נ דהא לר' יעקב אפילו הוא בריא עכשיו ואין כאן שום ריעותא ואדרבה כ"ע בחזקת בריאים הם אעפ"כ ס"ל דלא סמכינן ע"ז להמשיך חזקתו למפרע דס"ל דלאדם אין לו חזקה כלל אם יהיה בריא או חול' דהחולי מצוי וכן מצוי שיחזור להתרפאות והוי כחזקה העשוי להשתנות דלא מקרי חזקה כלל ולכן אזיל בתר חזקת ממון אבל ר"נ מדס"ל דגבי בריא ממשכינן חזקתו למפרע ואמרינן דאף מקודם בריא היה ואפילו להוציא ממון וא"כ ה"ה נמי במאי דס"ל אם ש"מ הוא עליהן להביא ראיה אין הטעם משום דאוקמינן ממון בחזקתו אלא מטעם דממשיכין חזקתו למפרע דאי איתא דטעמא משום דאוקי ממון אחזקתו אם כן למה אם בריא הוא עליו להביא ראיה וא"ל משום שכולי עלמא בריאים הא לר' יעקב לא חשבינן לחזקה זו כלל דעשוי להשתנות דהחולי הוא מצוי וס"ל לש"ס דבזה לא פליגי ר"י ור"נ אע"כ דס"ל לר"נ דלעולם בדבר שדרך שנמשך דבר זה אמרינן שנמשך למפרע וסמכינן ע"ז אפילו להוציא וכן ר"מ ס"ל לסברא זו אבל ודאי בדבר שנוכל לומר השתא אתרע ואינו בטבע לומר חסר ואתאי כמו השתא מת והשתא נפל והשתא נטרף אמרינן השתא דאתרע ולפ"ז במעשה דט"ז הנ"ל בודאי אמרינן השתא מת דמה סברא לומר מעיקרא מת ואדרבה מוקמינן לאדם אחזקת חיות דחזקה זו יש לו לאדם אבל בחזקת בריאות בזה פליגי ר"י ור"נ דלר"י אין לאדם שום חזקת בריאות דהחולי מצוי ולר"נ ור"מ ס"ל ג"כ דלא אזלינן בתר חזקה זו לגמרי אלא דתלוי במה שהוא עכשיו אם עכשיו בריא ממשיכין לחזקה זו למפרע וכן אם עכשיו שכיב מרע אבל חזקת חיות בודאי לכ"ע יש לו וכמו שהוכיחו התוספות בחולין מנגע דאמרינן השתא אתרע:

תוספות על חולין י׳ ע״א:י״ב » « תוספות על חולין י׳ ע״ב:י״א